כאן ועכשיו ...

בס"ד

הרגע הזה שבו הבנתי את מהות החיים בזמן גידול תינוקות הוא הרגע שבו נשמתי לרווחה ובאמת הרגשתי שזה רגע מכונן. יכול להיות שיש אנשים שהרגישו את זה ממש עוד בזמן ההריון, או אפילו מוקדם יותר. אצלי זה בא אחרי 13 שנות הורות.

הבנתי בעצם שכאשר אני מגדלת את הילדים הכאן ועכשיו הוא הקובע. יכולות להיות לי הרבה תוכניות לעתיד - קריירה, לימודים, עיצוב הבית, נסיעה לחו"ל וכו', אבל לילד שלי יש תוכניות אחרות, הוא חי כאן ועכשיו. הגדילה שלו, הרצונות שלו, הם לעכשיו, הם לא לעוד שנים קדימה, ולכן טוב יהיה אם אעשה את התוכניות אבל אדע שהן נמצאות ב-hold, או אם ממש חשוב לי לעשות אותן אז לחלק אותן למנות קטנות, כל פעם קצת, לא לרצות את התמונה כולה כי אז בעצם אני מניחה את הילד שלי בצד. הוא זקוק לי, אני העוגן שלו.

הדברים נכונים לשנים הראשונות של הילד, אח"כ, נדמה לי שבערך בגיל 3, כאשר הוא מתחיל לפתח את תודעת האני שלו, אפשר לקחת קצת יותר, ולתת לו להתרחק מעט, אבל כל פעם רק צעד קטן, שירגיש קרוב, שידע שיש מי שנמצא שם לידו גם אם הוא קצת מתרחק.

שבת שלום.

שלכם,
גלית

( התמונה מפה)

טוטאליות

בואו נדבר רגע על טוטאליות. כשאני אומרת את זה, מרגיש לי לא נעים. אבל במחשבה שנייה, כמו בכל דבר יש בזה גם משהו טוב. כאשר אתה טוטאלי למשהו אתה מתרכז רק בו, והסיכוי כי תעשה אותו בצורה טובה גבוה יותר, אתה לא נותן לרעשי הרקע להפריע לך. אך לפעמים הטוטאליות מכניסה גם ללחץ, כי אנחנו בני אדם, ובני אדם מטבעם עושים טעויות, אם אתה טוטאלי אתה רוצה שזה יהיה מושלם. אבל מה זה מושלם? בעיני אחד מושלם זה דבר אחד, ובעיני השני משהו אחר.

איך הגעתי לזה?
אה, כמו שכבר נכתב באחד הפוסטים בעבר סוכר וגלוטן עושים לי רע. גלוטן, כי הוא נמצא במאפים המשמינים והלא בריאים, הוא גם נמצא בלחמים מלאים, אבל בואו נודה על האמת, כאשר אני רוצה לאכול ומהר, עכשיו, כי אני רעבה, אז לחמניה מקמח לבן עם ריבה וחמאה, מספקת את תאוותי. כמובן שלחמניה אחת זה קטן :), אז צריך שתיים או לפעמים שלוש. ולפעמים זה לא באמצע היום, אלא באמצע הלילה.
טוב, הבנתם את הפרנציפ. אז בפעם הקודמת יצאתי בהצהרות לאומה, פרסמתי באמצעי התקשורת (פייסבוק וגוגל) וציפיתי לתמיכה מקיר לקיר מכל הקרובים אלי, ואכן גם קיבלתי אותה. אמממה, נשברתי אחרי כמה ימים.

אז למה אני מספרת מה שאני מספרת?
כי היום החלטתי לא להיות טוטאלית. נכון, לא המצאתי שום דבר, וחכמים ממני אמרו את זה, אבל אף אחד לא אמר את זה לי באופן אישי, כמו שאמרתי את זה לעצמי. ואיך זה מתבטא? היום אני אוכל בריא כפי שאני רוצה רק בארוחת הבוקר. כרגע לא משנה מה יהיה בארוחות הבאות, לא משנה מה יהיה מחר, בעוד שבוע או חודש.

אז זהו. ארוחת הבוקר שלי היום היא (כפי שקיבלתי עצה מאחי החכם) דייסת קוואקר, מקווה שנשאר לי בארון קוואקר מלא ולא אינסטנט (למרות שגם האינסטנט הוא עדיין יותר בריא מלחמניה מקמח לבן), עם אגוזים ושזיפים טריים או מיובשים.


שיהיה לכולנו יום בריא.

שלכם,
גלית.


כדי שאני לא ארגיש לבד, תשאירו איזו תגובה.
וגם, שתפו עם חברים, אשמח שעוד אנשים יקראו אותי.

נשמה של אמא

היי,

אני זוכרת שהחלטתי שזה לא מתאים לי. אני? יכולה לתחזק בלוג? הרי בקושי אני מצליחה להתחייב לדברים הבסיסיים בחיי. אבל היום הרגשתי צורך לשתף, לכתוב. להוציא מתוך חיי החוצה, כי כרגע אני ממש בפנים.
היום, שבעה שבועות אחרי הלידה של בני הרביעי אני מלאה במחשבות שאני רוצה לשתף, וכיוון שאני כל היום סביבו וסביב הילדים הנוספים שלי, אין לי אדם מבוגר שאני יכולה לחלוק איתו את המחשבות, ולפעמים זה ממש כבד. לפעמים אני רוצה שמישהו יחלוק איתי את המחשבות.
להיות אמא לתינוק זה לחיות בין הטיפות, לנסות להכניס למרווחים שברגעי השינה שלו עולם ומלואו, ואז להבין שאי אפשר, זה לא כמו פעם, לפני הלידה. אולי בעוד כמה חודשים ייכנסו לשם עוד דברים, לא בטוח אותו הדבר כמו לפני הלידה. אבל עכשיו, עכשיו הזמן לשחרר. וזה קשה. קשה לי לשמוע את הקומקום מתחמם כמה פעמים, ולראות את הכפית בכוס, ובמשך שלוש שעות בבוקר עדיין לא לשתות את הקפה, ולהסתכל עליו, על הקטנצ'יק החדש שלי, ולבקש ממנו, "שן בני, קצת, ברצף, כדי שאוכל לשתות קפה". אבל הוא, יש לו התנהלות משלו, ואני זו שצריכה להתאים את עצמי אליו.

ואז אני נשכבת לידו במיטה, מלטפת, והוא החמוד הקטן מושיט לי את היד, כאילו במקרה מלטף את ידי, ואני כבר לא זוכרת את הכוס קפה, ולא את כפות הרגליים שלי שזקוקות קצת לשימון, ולא לכלים בכיור, ולא כלום, רק הרגע הזה, שבו אני והוא בבועה שלנו. ואחרי כמה דקות, כשהשינה טרם עוטפת אותו,  אני נזכרת בבד המקסים והעוטף, מכניסה אותו למנשא, והופ! שתי הידיים שלי פנויות, ופלא, הוא נרדם בשניות.
והנה, הקפה כאן, ואפילו המחשבות שלי כתובות בבלוג.

אולי אחזור לכאן שוב בקרוב, אולי לא.

לבינתיים, צ'או! טי-אמו !

גלית.

שלום ולא להתראות לסוכר הלבן - ימים ראשונים

בס"ד

וואו, זה לא ייאמן כמה זמן לא כתבתי, כשאני מסתכלת על התאריך האחרון שבו הייתי פה, יותר משנה. אבל מרגיש לי כאילו אתמול, כי כל הזמן רצים לי בראש פוסטים לבלוג, אבל אני לא  מצליחה לפנות את הרגעים הקסומים האלה לכתוב אותם, ואז הם פשוט נשכחים אי-שם רחוק, וחבל לי שאני לא יכולה לשתף.

בימים אלו אני מציינת 43 חורפים בעולמנו המופלא. וכהרגלי בקודש בימים אלו שלפני יום ההולדת אני מתמלאת בהחלטות אישיות לשנה החדשה. לפני שלוש שנים נפרדתי לשלום ולא להתראות מהניקוטין, והשנה החלטתי שזה יהיה הסוכר הלבן. וכמו שקורה תמיד בעולמנו המופלא, כאשר אנחנו מחליטים משהו שהוא לטובה בורא העולם עוזר לנו להגשים אותו.
והנה, באחת מכניסותיי לאתר פינטרסט הנפלא (חייבת לכתוב על זה פוסט נפרד) נתקלתי בקישור הזה ל-גמילה מסוכר.
ואז נפל הפור. זהו, שלום ולא להתראות לסוכר הלבן.

כדי לתת תוקף להחלטתי הודעתי עליה בראש חוצות לכל חבריי ומחבבי ב-Facebook. והפלא ופלא, קיבלתי כ"כ הרבה תגובות מקסימות, וטיפים, ואז הבנתי שנכנסתי למקום שבו הרבה מעוניינים לקבל מידע, אז אני משתפת את ניסיוני האישי ומקווה להמשיך ולדווח גם בהמשך.

להלן הדיווח לאחר שלושה הימים הראשונים -
על פי הקישור הנ"ל בשלושת הימים הראשונים אין לאכול שום דבר מתוק, גם לא פירות. אך כיוון שהיום השני של התהליך היה יום הולדתי הרשיתי לעצמי פרוסת עוגה אחת מעוגת היום הולדת המופלאה שלי.

בקישור עצמו תוכלו למצוא תפריט לשלושת הימים הראשונים, אבל מכיוון שלא רציתי להתחיל להשתגע בקניות מיוחדות (עוד לא) החלטתי להשתמש במה שיש בבית, וב"ה הסתדר.

וזה התפריט שאותו אכלתי:

היום הראשון
לאורך כל היום שתיתי בערך 1 ליטר מים

בוקר - נס קפה ללא סוכר
          פשטידת ברוקולי וגבינות
          כף שמנת 15%
          סלט ירקות מושקע - עגבניה, מלפפון, כרוב, כוסברה - עם מעט לימון, שמן זית ומלח

נשנוש לאחר שעתיים בערך - חופן שקדים לא קלויים
                                      - נס קפה ללא סוכר

צהריים - מרק ירקות

נשנוש לאחר שעתיים בערך - חופן שקדים לא קלויים

ערב - סלט ירקות
       - טחינה


היום השני
שתיית מים - בערך חצי ליטר

בוקר - נס קפה ללא סוכר
        - חביתת ירק
        - טחינה
        - סלט ירקות

צהריים - סלט פסטה עם גבינות ויוגורט

נשנוש - חופן שקדים

ערב - נס קפה ללא סוכר
       - פרוסת עוגה

לילה - אורז מלא עם חצילים קלויים ומטבוחה

היום השלישי 
שתיית מים לאורך היום - 250 מ"ל (נו, נו, נו)
שתיתי נס קפה ללא סוכר בבוקר ולאחר מכן היה לי יום מטורף ולא אכלתי כמעט כלום כל הבוקר, רע מאד !!!!

צהריים - ביצה קשה
           - רבע אבוקדו עם לימון ומלח
           - סלט ירקות
           - טחינה

ערב - נס קפה ללא סוכר
       - יוגורט עם מלפפון ושום (יעני ציזיקי).

אז לסיכום שלושת הימים אני יכולה לספר כי אני מלאת אנרגיה, ישנה מעט שעות עם המון כוח לעשות דברים במשך היום.
מחר ב"ה אפשר להתחיל להוסיף פירות לתפריט. אני צריכה לבדוק איזה, ואדווח שוב בעוד כמה ימים.

תודה שאתם איתי.
בהצלחה למי שמצטרף אלי.

wish me luck
ערב נפלא,
גלית.

        

סליחה...

ב"ה

מחר יום הדין. כולם מבקשים מכולם סליחה, האוויר מתחיל להתנקות, הלב מתרחב.
היום הכי נהדר בשנה. יום שבו כל עם ישראל מאוחדים בקדושת היום.

אני הייתי רוצה להקדיש את הפוסט הזה לבקשת סליחה מהאנשים הכי קרובים ללבי, תרתי משמע, ששמעו את לבי פועם גם מבפנים - לילדיי הרכים.

סליחה על כל הרגעים בהם איבדתי את סבלנותי.
סליחה על רגעי הכעס המיותרים.
סליחה על רעש הצעקות.

מבטיחה כי ב"ה בשנה הקרובה אשתדל יותר, ומקווה כי גם אצליח, לצמצם רגעים אלו ולהכביר את רגעי השמחה.

מקדישה לכם את השיר הזה אהובי, גמר חתימה טובה !!!

אוהבת בכל לבי,
אמא.


אביתר בנאי - ילדים

(נכתב בהשראת: עינת)

ירושלים ... מבט אינטימי.

ב-א' באלול חל יום הנישואין שלי ושל אישי. השנה החלטנו לקחת אותו לירושלים.
העברנו את יורשי העצר לידיהם המלכותיות של סבא וסבתא, ויצאנו לדרך העולה לירושלים.

הגענו לעיר. החנינו את האוטו בחניון ברחוב שמאי, שילמנו מראש לכל היום (החלטה מעולה) והלכנו לאן שנשאו אותנו רגלינו.
רצינו להגיע לבית קפה קדוש, אבל לאחר כמה פסיעות הגענו לרחוב יואל משה סלומון המקסים, ושם נשארנו.

בהתחלה עיני קלטה מולי את "גאיה", נכנסנו פנימה. ועולם שלם של משחקי ילדים מקסימים נגלה לעינינו. המוכר המקסים הכיר לנו את המשחקים, וככה התחלנו את הבוקר על בטן ריקה אמנם, אבל משמנים את הגלגלים במוח במשחקי עץ חשיבתיים ומקסימים. אחרי שעה קלה החלטנו לצאת ולחזור מאוחר יותר.

חזרנו להלך במדרחוב המקסים ושוב עיני עומדת מול שלט שאי אפשר להתעלם ממנו "תמול שלשום", מסעדה וחנות ספרים. ואני כחובבת ספרים מושבעת ועל בטן מקרקרת נדלקתי ברגע ונכנסנו לסימטה ירושלמית מקסימה, עלינו במדרגות למרפסת למעלה, ו....

מסתבר שזה אחד המקומות הכי פופולריים בירושלים לדייטים ושממנו יצאו זוגות רבים, וגם פרסמו אותם בספר שנקרא "ספר אהבות", ניתן לעיין ולרכוש אותו במקום.



שוק מחנה יהודה.
אני מסתובבת בין הדוכנים ואישי היקר מרותק למשחק שש-בש בין שני עיראקים מקסימים.














בהחלטה של רגע נכנסנו למסעדת מחניודה.
איזו אווירה מדהימה. לא צילמתי בתוך המסעדה, אבל אלה הדברים שראינו על הקירות בדרך לשם.
העיר הזאת כל כך מפתיעה וכל כך מזמינה.




































עם ראש בעננים מהיין ובטן מלאה מאוכל מעולה עלינו לרכבת שמובילה לשער שכם.

הלכנו ברגל דרך סימטאות השוק הצבעוני, 

הגענו לכותל .... 

 בחזרה מהכותל, הקארדו.

גיא בן הינום.

חליטתה , בית תה מקסים, שגם אליו הגענו בלי שתכננו, אירח אותנו בסוף היום הארוך והמקסים הזה.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אמר ד"ר סוס, ואכן צדק. היציאה הכי לא מתוכננת, אבל בהשגחה מלאה.
תודה לאמא ואבא על שעות נפלאות של ביחד ותודה לבורא עולם.


מקווה שנהניתם.
קחו כמה שעות וסעו לירושלים.

שבת שלום,
גלית.

איזה כיף לי ...

אלף שנים לחכות - מיה טבת דיין

וואו. זה פשוט לא ייאמן. איך שהתחלתי לקרוא אותו הרגשתי שזה בדיוק, אבל ממש בדיוק, מה שאני זקוקה לו. כמו כוס תה חם ביום גשום מאד באמצע החורף, כמו אבטיח קר ביום קיץ. פשטות מדויקת.

אני יושבת וקוראת, ומחזיקה את עצמי שלא להעתיק משפטים שלמים לתוך המחברת שלי, משפטים שילוו אותי אחר כך, הרבה אחרי שאני אסיים את הספר (לפעמים אני עושה את זה).
קחו לדוגמה את זה:

"זה קצת כמו בטיולים שאני הולך לאיבוד במדבר. מצד אחד אני תמיד שמח להיות לבד עם ההרים והסלעים והשמיים. אבל מצד שני השלווה אף פעם לא מושלמת, ואתה כל הזמן מחפש נקודות אחיזה, סימן מוכר לפני שירד הלילה"

אני רק בהתחלה של הספר, ואני קוראת אותו לאט-לאט, כמו שמוצצים קוביה אחת יחידה של פרלין שוקולד משובח, והטעם מתפזר בפה ויורד לגרון, ואתה מוצץ אותה בעדינות כדי שלא תיגמר מהר.

הייתי חייבת לשתף אתכם בהרגשות האלה. ממש הרגשתי מוכרחה להוציא את כל הטוב הזה החוצה ולשתף בו מישהו.

אני קוראת את הספר ומרגישה כאילו אני יושבת בחדר צבעוני בכתום-ירוק-ורוד בחדר אפלולי וקריר בהודו .
מעולם לא ביקרתי בהודו, ויש כאלה שטוענים גם שלא הייתי מצליחה להסתדר עם העליבות שם, אבל זה עניין אחר לגמרי ולא שייך.
אני מתחברת לכל משפט ומשפט שכותבת מיה טבת.


שבת שלום יקירים.
שתהיה השבת שלכם מבורכת.
גלית.